כשהם לא שרים הם אומרים ש...
תו תקן - סופרן ראשון
אחרי 13 שנים של שירה במקהלה קלאסית חיפשתי משהו אחר. משהו שידבר אלי, שבאמת אוכל להנות ממנו, שאחכה לו כל שבוע ושיעשה לי חשק להתאמן בבית ולשיר.
כשדיברתי עם עמית הוא נשמע לי רציני, מקצועי ונעים. החזרה הראשונה שלי נפלה בדיוק ביום ההולדת שלי, וזו הייתה המתנה הכי יפה שקיבלתי: אווירה מקצועית, עיבודים מופלאים, מסובכים, מאתגרים ויפיפיים, שגרמו לי לעבוד בבית
ולשיר בכל מקום. בחירת השירים שנונה, ומאוד לא סטנדרטית, וכך בזכות ההרכב זכיתי להכיר עוד שירים ויצירות מופת בזמר העברי.
האנשים שפגשתי בהרכב קיבלו אותי בשמחה, והפכו לחברים שלי גם מחוץ להרכב. האווירה בהרכב מיוחדת וחמה: יש ממש תחושה של משפחה ואכפתיות אחד כלפי השני, וכלפי ההרכב. כל אחד עושה את המקסימום, כולם משקיעים, מתאמנים, ועושים הכל כדי ש"תו תקן" תשמע יחידה ומיוחדת.
אני ממליצה בחום ובאהבה לכל אוהבי המוסיקה מכל הסגנונות לבוא ולהיות חלק מהקסם הזה, שעוד מעט חוגג עשור.
אני מחכה בקוצר רוח להתחיל כבר את השנה ...
פיקולי - טנור
שמעתי על פיקולי במקרה, באינטרנט, כשהחלטתי למצוא מסגרת שבה אוכל לממש את אהבתי לשירה, ובשאיפה – גם את אהבתי לשירים המעניינים יותר, המורכבים יותר, שיש במוסיקה הישראלית טלפון אחד והתייצבתי לחזרה.
מאז, כבר כמעט ארבע שנים, אני כמעט ולא מחמיץ אף חזרה. פיקולי בשבילי זו מסגרת מוסיקלית נעימה, מאתגרת וממלאת, מסגרת חברתית, כיפית ומפרגנת. בשנותיי בפיקולי הופעתי ושרתי במקומות ומעמדים שלא חשבתי שאחד כמוני, שלא בחר במוסיקה כקריירה, יגיע אליהם.
עבדתי עם אנשי מקצוע מובילים, (כי בפיקולי מכוונים הכי גבוה שאפשר), ונפתחתי לעולם שלם של שירה ישראלית. בקיצור - ממליץ!
זהורית בוטנרו
בריזה - סופרן שני
אף פעם לא חשבתי שהאהבה שלי לשירה תהפוך לדבר המרכזי בחיי: כבר יותר משנתיים, אני שרה ב"בריזה", וכל מי שמכיר אותי, יודע שאין סיכוי בעולם שאפספס חזרה בימי ראשון, בין השעות 19:00-22:00.
קשה מאוד לתאר את ההנאה הגדולה מהשירה, בעיבודים הנפלאים של עמית. בכל פעם שהאוזניים פוגשות בשיר חדש, מוכר או לא מוכר, כולנו דרוכים בהתרגשות, מלאי ציפייה, יודעים שאנחנו עומדים לשמוע יצירה חדשה: עוצמים עיניים, מקשיבים לטקסט, ובעיקר - להוטים להתחיל בעבודה.
מה שעושה את הדבר הזה נפלא במיוחד, הוא שאתה חולק את כל זה עם חברים נהדרים, שאוהבים את אותו הדבר ובאותה עוצמה ממש, כך שהעבודה הקשה, המחוייבות, הרצינות, הריכוז והדיוק שנדרשים מאיתנו, הופכים לתענוג גדול, שרק מתעצם כשאנחנו מתמסרים להרמוניה הנהדרת שנוצרת בינינו. את הרמוניה הזאת, אנחנו לוקחים איתנו לכל מקום:
להופעות בהיכל התרבות העירוני, לכנס של הרכבים, למפגש ערים תאומות באיטליה. היא
איתנו בטקסים עירוניים, וגם כשאנחנו עומדים ושרים בסימטאות קומו, (איטליה), ואפילו כשיוצאים לשתות קפה ביחד, אחרי החזרות.
הרמוניה "בריזאית" שפשוט אי אפשר למצוא בשום מקום אחר.
סיוון נאור
פיקולי - אלט שני
תמיד אהבתי לשיר. עשיתי את זה בעבר, אבל בגדול החיים והמטלות שבשגרה תמיד הכריעו, ושירה
בהרכב נכנסה לרשימת ה"דברים שאעשה יום אחד כשיהיה לי זמן".
לפני כמעט ארבע שנים הגיע הזמן המדובר: נכנסתי ערב אחד לחדר גדול במרכז הארץ עם פסנתר, איזה
עמית אחד וכ-15 חבר'ה די מוכשרים בערך בגילי. יצאתי משם אחרי כמה שעות ואודישן קצר, מבינה שזה
לגמרי זה. מאז אני מקדישה את רביעי בערב למוסיקה.
עד כה היו שם עשרות שירים, מאות חזרות, לא מעט הופעות, ותמיד תמיד בקולות - וכל המרבה הרי זה
משובח. אני אוהבת את הלמידה המתמדת, את התחושה שאני יותר ויותר טובה ומדויקת ככל שעובר הזמן, את האנשים שהפכו לחברים טובים. אבל עד היום החלק האהוב עלי ביותר הוא הרגע הזה, שבו אחרי עבודה ממושכת אני שומעת את עצמי שרה את התפקיד שלי, כחלק ממעגל של קולות שמשתלבים זה בזה בהרמוניה מופלאה ומרגשת.
לא יודעת לאן פיקולי עוד תיקח אותי, אבל זה בוודאי יהיה מקום נהדר.
אורי לביא
פיקולי - טנור
יש לי מקום: מקום שבו שותים מן המוסיקה של סשה ארגוב, יוני רכטר, מתי כספי, יהודת רביץ, דני רובס, מקום שבו טועמים מן המילים של נתן אלתרמן, אהוד מנור, אברהם חלפי, עלי מוהר, לאה גולדברג, מקום שבו חוגגים על עיבודים בחמישה, שישה, שבעה קולות, מכום שבו משתכרים מיצירה משותפת עם אנשים שאוהבים את אותם הדברים, ונהנים מליצור ולהיות ביחד, מקום שבו מנסים, (וגם מצליחים), לייצר כל שנה חוויה גדולה יותר, עמוקה יותר ומספקת יותר מבשנה הקדמה לה, מקום שבו כל אחד הוא בעת ובעונה אחת בת קול ותזמורת שלמה משל עצמו.
באמת יש מקום כזה... והוא נקרא פיקולי!
אלון הריס
בריזה - טנור
אחד המקומות שבהם אני מרגיש בבירור ש"השלם גדול מסכום חלקיו" הוא ב"בבריזה", ההרכב שבו אני שר יחד עם עוד 17 חברים וחברות מוכשרים ומקסימים. לכל אחד ואחת מאיתנו יש קול שונה, יכולות שירה שונות וניסיון שונה, אבל כשאנחנו עומדים על הבמה, מרימים את המיקרופונים ופותחים את הפה אנחנו מפיקים "קול קבוצתי" אחיד שהוא הרבה יותר מסך כל הקולות בקבוצה.בכל פעם שמגיע אלינו חבר חדש אני נהנה לראות את המבט המתפעל שעל פניו כשהוא שומע אותנו בפעם הראשונה: מההרמוניה, מהתקשורת בין כל חברי ההרכב, מהשיר כמובן, אבל גם מכך שעוד מעט גם הוא יוכל להזמין את המשפחה והחברים שלו לשמוע את המוסיקה הזו כשהוא עצמו על הבמה.לפעמים המבט מעיד גם על חששות ותהיה 'האם אצליח בהרכב?' האם אצליח ללמוד את התפקיד שלי? כמה זמן ייקח לי להרגיש פה בבית'אחרי לא מעט שנים של חניכה וסיוע למצטרפים חדשים, נדמה לי שההתרגשות הזו היא אחד מתנאי הקבלה. היא לא נעלמת – להיפך, אתה לומד ליהנות ממנה, והיא מה שמביא אותי בכל יום ראשון בערב לחזרות, זו ההתרגשות שכולנו מרגישים לפני הופעה,
וזו בדיוק ההתרגשות שגורמת לי לשיר ב"בריזה" כבר למעלה מ-10 שנים.
נועה ברגר
תו תקן - אלט ראשון
לפני קצת פחות משנתיים הצטרפתי ל"תו תקן" , כי פורסם שעובדים על שירי יוני רכטר למופע גדול. ואני, שאיך לומר... די מחבבת את האיש, החלטתי לנסות את מזלי. אז הצטרפתי בגלל יוני, וחיי מלאו שיר.
כי נכנסה לחיי חבורה של אנשים מופלאים, מלאי חום וברק בעיניים, אנשים שבאו מאהבה (למוסיקה, ואחד לשני), ובין השאר גם שרים לא רע בכלל...
כי סוף סוף ניתנת לי הזדמות להתעסק באמת במה שאני כל כך אוהבת, אבל נדחק הצידה בחיי היום יום, ואני רק רציתי לשיר.....
כי העיבודים פה זה הדבר האמיתי! מעניינים, מאתגרים, מרגשים, מפתיעים.
כי כל שבוע מחדש, הומה נפשי לקראת מפגש עם חבורה של אנשים כל כך מגוונים בשלבים שונים של חייהם, במקצועות שונים ותחומי עיסוק שונים ששמים הכל בצד ערב אחד בשבוע, ובאים לשיר ביחד.
כי עמית, האבא של כל הדבר הזה, לא מוותר לנו, אפילו לא קצת, אפילו לא לדקה, עד שזה פיקס, - וזה שווה הכל.
כי פשוט כיף גדול להיות חלק מכל זה.
כי פשוט כיף גדול להיות חלק מכל זה.
רחלי שכטר
תו תקן - אלט ראשון
אחת מחוויות הילדות החזקות והמרגשות ביותר שהיו לי היא התפילה בבית הכנסת בחגים. גם היום, הרבה שנים אחרי, כשאני כבר לא מתחברת לבית הכנסת, נשאר בי הגעגוע לשיר ביחד עם עוד הרבה אנשים. אבל... לשיר במקהלה...? זה תמיד נשמע לי משהו מאוד זקן...
ואז, כשחברה הראתה לי פרסום באינטרנט של הרכב של אנשים צעירים, למרות כל החששנות, למרות הביישנות והפחדים, הייתי חייבת לבדוק את זה מקרוב.
הגעתי - והתאהבתי במבט ראשון: זה היה חלום שהתגשם. הדבר העוצמתי שהתגעגעתי אליו כל כך קרה, וקורה מאז כבר 7 שנים: פעם בשבוע, המון אנשים יפים, צעירים, מעניינים, נעימים וחכמים עובדים עם עמית על העיבודים המורכבים והמקסימים שלו ל5-6 קולות שונים: בהתחלה בנפרד, ואז מגיע הרגע כל הקולות משתלבים יחד, והנה... שיר נולד, וזה מרגש בכל פעם מחדש.
"תו תקן" הפכה לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי, האנשים מהמקהלה הפכו לחברים הכי טובים שלי, השעות שאנחנו מבלים יחד בחזרות מאתגרות ומרגשות בהתרגשות של לפני, אחרי ותוך כדי ההופעות, הן שעות שממלאות אותי באנרגיה, מעשירות אותי מבחינה מוזיקלית, וממלאות אותי בסיפוק.
"תו תקן" היא ללא ספק אחד הדברים הטובים שקרו לי בשנים האחרונות.
מיכל גרינברג
בריזה - אלט ראשון
לשיר ב"בריזה" זה תענוג אמיתי: פעם בשבוע נפגשים וממלאים מצברים. לא חשוב באיזה מצב רוח את מגיעה לחזרה, כשהיא מסתיימת, יש תחושת High, האדרנלין זורם, וההרגשה נפלאה, ואז אין ברירה - צריך לחכות שבוע שלם עד לחזרה הבאה...
החזרה נפתחת עם תרגילי חימום שנשמעים קצת מוזר, אבל עם הזמן מבינים כמה הם עוזרים לשיר, ואחרי החימום מתחילים לשיר: לומדים שיר חדש, משפצים שירים שכבר למדנו, והכל תוך כדי הקפדה מדוקדקת על כל פרט ופרט.
אני מודה: לפעמים כשמתחילים ללמוד שיר חדש הקולות נשמעים מוזרים, ולא תמיד מבינים איך כל הדבר הזה ישתלב בסופו של דבר. אבל כשהכל מתחבר התגובה היא תמיד: "וואו, זה מדהים!"
האווירה בחזרות מיוחדת ונעימה: ומאזנת היטב בין הקפדה לא מתפשרת על איכות השירה וצחוק, הנאה ויצירה מוזיקלית, ואנשים נפלאים שתמיד שמחים לראות אחד את השני, ומדי פעם גם יוצאים ביחד לאכול משהו קטן אחרי החזרה.
כבר אמרתי שלשיר ב"בריזה" זה תענוג אמיתי...?
תו תקן - סופרן שני
החברים שלי כבר יודעים – ערב אחד בשבוע אני לא זמינה, אני לא פנויה ואסור להפריע לי. ערב אחד בשבוע הוא קדוש: לנילי יש חזרה של ההרכב. אני לא ממש יודעת להסביר את זה לא סתם כי אני אוהבת לשיר. זה לא רק כי האנשים מקסימים וכיף לי לפגוש אותם כל שבוע. זה יותר מזה. אני חושבת שבשבילי זה סוג של מדיטציה. לשמוע את כל הקולות משתלבים יחד, לשמוע איך אנחנו יוצרים הרמוניה מושלמת מתוך אוסף של קולות יחידים, להיות חלק ממשהו שעולה על סכום חלקיו לא משנה עד כמה אני עייפה, ואיזה שבוע קשה היה לי. אני תמיד יוצאת מהחזה עם מצב רוח
מרומם ועם כוחות מחודשים.
כשהייתי כבר בסוף החודש התשיעי להריוני המשכתי להגיע כל שבוע לחזרה. ערב אחד בסוף פברואר החזרה נגמרה ב-23:00, ו-ב24:30 כבר הייתי בחדר לידה. מבול הטלפונים והברכות שקבלתי מכל חברי ההרכב הזכיר לי שוב איזה בית חם ואוהב נוצר לנו כשאורי, הבן שלי, היה רק בן חודש וחצי כבר התחלתי להרגיל אותו לאכול מבקבוק כדי שפעם בשבוע הוא יוכל להישאר עם אבא שלו ואני אוכל לחזור לשיר.
בריזה - אלט שני
מאז ומתמיד אהבתי לשיר, אבל לא מצאתי איפה: פעם זה נשמע לי המוני מדי, פעם לא מספיק מדוייק, או סתם משעמם, ואני רציתי קצת יותר.
ואז גיליתי את "בריזה", והתחברתי מהרגע הראשון. למה? כי הרגשתי שעמית מדבר בדיוק בשפה המוסיקלית שלי: בוחר שירים מורכבים ונפלאים של טובי היוצרים, העיבודים שלו מתוחכמים, ומדגישים את הטקסט ואת משמעותו, הוא מקפיד על הפרטים הקטנים ביותר, ואת כל זה עושה בהומור ובאווירה נפלאה. גם המשתתפים נבחרים בקפידה: אנשים מיוחדים, מוזיקליים, חברותיים ונעימים. ככה באמצע החיים נולדה לי משפחה נפלאה שעוטפת את כל הדבר הזה שנקרא "בריזה" בהווי מיוחד, במוסיקה מצויינת בהרבה אוכל משובח, ובעיקר בהמון אהבה.
אני חושבת שקוראים לזה הרמוניה מושלמת.
עדי כי טוב
תו תקן - סופרן שני
תו תקן מלווה אותי כבר 9 שנים.
הצטרפתי אליה מיד לאחר לידתה של ביתי האמצעית. הרגשתי צורך לצאת
החוצה, לעשות משהו שהוא שלי ובשביל עצמי, ולתת ביטוי לתחושות שלי, וכמובן לאהבה שלי לשירה.
מאז ילדתי את ביתי השלישית והמקהלה הפכה עבורי בית, מפלט, קבוצת תמיכה, מילוי מצברים, משפחה... יש ימים שבהם אני מגיעה למקהלה בערב באפיסת כוחות, אחרי שבוע מתיש ועמוס, ויוצאת בסוף החזרה באמצע הלילה מלאת אנדרנלין ושמחת חיים. האווירה, החברה וכמובן עצם השירה עצמה – ממלאים אותי באנרגיה ועוזרים לי להמשיך את השבוע עם כוחות מחודשים.
נדמה לי שאפשר להגדיר את זה כסוג של התמכרות.
תו תקן - סופרן שני
מצאתי קבוצה של צעירים שמה שמחבר ביניהם הוא המוזיקה. כל פעם מחדש אני מוקסמת
לשמוע איך כל הקולות שיודעים לשיר יותר, ולפעמים יודעים קצת פחות - מתחברים בהרמוניה
של 6 קולות.
דרך העיבודים היפייפיים של עמית, שנותן לנו כלים מקצועיים שמוגשים לנו בגובה העיניים,
מוטיבציה של כולם, ובעיקר: החיבור הבינאישי והחברתי ביננו, הופכים העיבודים לשירים כמעט
חדשים,שאנחנו מאוד גאים לשיר ולהשמיע.
כל חבריי בתו תקן יסכימו שמקבלים פה מנה שבועית מ"סם" השירה, שממלאת אותנו וצובעת
את השגרה בגוונים רעננים, ועמה תמיד ציפיה לחזרה הבאה.
אורלי פורמן
תו תקן - אלט ראשון
תו-תקן היא בשבילי מקלט של פעם בשבוע לאהבת המוזיקה הישראלית והשירה בצוותא. עמית מצליח לגלות מחדש שירים מוכרים (ופחות מוכרים) בעיבודים יצירתיים ובעבודה רגישה, ולהפוך אוסף מקרי של חובבנים למשפחה שאפילו נשמעת טוב ביחד.
באתי לשיר, ומצאתי בית,
ולפעמים גם פזמון...